לזכור מתי לנוע

נתקלתי בדימוי של אורקות, שעורר בי מחשבה

והוא נשאר איתי.

בטבע יש מעט מאוד נקבות

שחוות תקופה נוספת במעגל החיים,

שבה הקצב והתפקיד משתנים.

שתיים מהן הן

נשים

ואורקות.

בלהקות אורקות,

ידע מצטבר בנוכחות נקבית ותיקה,

בעלת תפקיד מטריארכלי,

שמכוונת את תנועת הלהקה

דרך האוקיינוסים העצומים.

הן אלו שזוכרות את נתיבי הסלמון

גם כשהים משתנה.

את המקומות שבהם השפע חוזר

אחרי תקופות של מחסור.

את הרגע המדויק

שבו נכון לנוע

ושבו נכון להמתין.

כשהמציאות משתנה,

כשהקצב מתחלף,

הלהקה מקשיבה להן.

לא בגלל כוח.

לא בגלל מהירות.

אלא בגלל תבונה וניסיון.

הן מובילות בלי למהר,

משדרות יציבות,

והנוכחות שלהן

נותנת כיוון

ומאפשרת תנועה בטוחה יותר.

ויש בזה משהו שמוכר גם לנו.

נשים שנמצאות בעונה הזו במעגל החיים

מתמקמות אחרת בעולם. 

הקשב מופנה פנימה.

הידע שלהן יושב עמוק בגוף.

היכולת לראות דרך מורכבות.

לדעת מתי לנוע

ומתי לא.

אולי זה תפקיד שנחווה אחרת.

שקט יותר.

עמוק יותר.

חיוני.

ואולי, דווקא עכשיו,

עולה ידיעה

שכבר חיה בך,

ומבקשת הקשבה.

♥️

הדימוי על הקשר בין אורקות לנשים עלה בהרצאה של ד״ר קופרניק במסגרת קורס, ומאז מלווה אותי כמחשבה.

הטקסט נכתב מתוך ליווי של נשים ברגעים שבהם הקצב משתנה והמשמעות מתחילה להתבהר, בגוף, בזהות ובחיים עצמם.